ליבי  רן

יש לי נקודה כחולה על היד. אין לי מושג מאיפה היא צצה. קמתי והיא שם. לא רוצה ללכת למרפאה. זה בכלל לא כואב. זה רק שם. עכשיו, כשאני יודעת שזה שם, אני לא מפסיקה להתעסק בזה. מנסה לקלף כמו פצע. זה סתם מציק. מנסה לא להסתכל. זה לא שם. זה לא שם. זה לא שם. זה שם.

 

נדמה לי שהיא גדלה. זה רק בראש שלי. לא קרה כלום. הכל בסדר.

 

טוב, זה קצת כואב. וקצת נפוח. אם בסוף ייצא שאני פסיכית, אז ייצא.

 

אני מסתכלת על הנקודה. היא כבר נראית כמו תלולית. נדמה לי שהיא מסתכלת עליי בחזרה. אולי אני באמת פסיכית.

 

אני מנסה להעלים אותה באמצעות התעלמות. מנסה לא לחשוב. זה בלתי אפשרי לנסות לא לחשוב. זה כל הזמן מעלה את המחשבה, שמנסים לא לחשוב. עץ נופל ביער. עץ קטן, והוא נופל, והוא ביער. אני ביער. אני עץ. אני נופלת.

 

מי שולטת בחיים שלי – אני, או היא? מי מושכת בחוטים? מי מובילה את היד הזאת? ולמה הגב כואב כל כך? מי מפעילה את היד הגדולה, שמפעילה את היד שלי?

 

מסע לחיפוש היד הגדולה, שאולי היא אלוהים, ואולי היא אני.

נקודה.